שאלות ותשובות בית המקדש שאלות ותשובות בית המקדש
2
3
חנות

צור קשר


4
5
6

מקדשו"ת

האם התפללו בבית שני

שאלה:

מה עשה רובו של עם ישראל שלא היה ביום הכיפורים בירושלים ובית המקדש, הרי אין מצווה לעלות לרגל בכיפור, ועדיין לא תוקנו התפילות כמקובל היום, האם עסקו בצום ולימוד תורה או שהיה משהו נוסף?

תשובה:

לענ"ד נראה שלא כמו שכתבת שעדיין לא תיקנו את התפילות. ראה רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה ד: "וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן", ומקורו בגמרא מגילה יז,ב: "אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר" וכן בברכות לג,א: "אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות". יתירה מכך במסכת סוכה (נג,א) מובאת הברייתא שממנה עולה שהתפילה נהגה בזמן המקדש: "תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה", ואף הכהנים עצמם התפללו במקדש כחלק מן העבודה כמובא במשנה בתמיד: "אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והם ברכו. קראו עשרת הדברות, שמע והיה אם שמוע ויאמר, ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא" (תמיד לב,ב. וראה מאמרו של הרב ישראל אריאל: 'כוהנים בתפילתם במקדש - התפילה במקדש כאחת ממצוות הכהונה', מעלין בקודש גיליון 4). נמצא שכבר בתחילת ימי בית שני תקנו לישראל תפילות, ואם כן התפללו ביום כיפור את התפילות שתקנו להם.

ראיה לדבר מדברי פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי שחי בימי הבית השני באלכסנדריה של מצרים (נפטר כשלושים שנה לפני חורבן המקדש), וכתב בספרו "על החוקים לפרטיהם"  ב, 196: "מאחר שאותו היום כולו מוקדש לתחינות ולעתירות, ומן הבוקר ועד לערב אין האנשים מבלים את זמנם בשום דבר אחר אלא בתפילות מפגיעות מאד, שבהן הם משתדלים לכפר את פני אלוקים, ומבקשים סליחה על חטאיהם במזיד ובשוגג", ומשמע מדבריו שהרבו בתפילות יום זה בוידויים, כפי שאנו נוהגים היום.

כמו כן, ודאי עסקו גם בקריאת התורה בפרשיות השייכות לתשובה וליום הכיפורים, שהרי קריאת התורה תפסה חלק מרכזי מהעבודה בבית הכנסת באותה תקופה, וגם בשבתות ובשאר ימים טובים הקריאה בתורה הייתה חלק עיקרי מסדר התפילה.

לסיום אעיר, שלמרות שאין חובה לעלות ליום כיפור לבית המקדש, רבים הקדימו את בואם לירושלים והגיעו כבר לירושלים ביום הכיפורים. יש לזה ראיות רבות, ואין כאן המקום להאריך.

 

בברכה,

בנימין לנדאו ויוסף אלבז,

מכון המקדש.

 

 

לראש העמוד 
האם מעילו של הכהן הגדול היה חייב בציצית?

כדי לענות על שאלה זו, ראשית יש לברר מהי צורתו של המעיל והאם בכלל מתקיימים התנאים לחיובו בציצית.

בתורה אין למעיל תיאור מפורט מלבד הצורך שיהיה כליל תכלת, שיהיה פי ראשו בתוכו, ושבשוליו יהיו פעמוני זהב ורימוני תכלת ארגמן ותולעת שני (שמות כח, לא-לה), וגם במקורות בדברי חז"ל לא מצאנו תיאור מדויק של המעיל.

הראשונים והמפרשים שנזקקו לתיאור המעיל תיארו אותו באופנים שונים:

א. רש"י מפרש שהמעיל הוא בגד סגור, כמין חלוק, המכסה את כל גופו של הכהן הגדול עד רגליו, ויש בו פתח לצואר ולראשו של הכהן הגדול, ודומה לכתונת (רש"י שמות כח,ד, וכן משמע מהראב"ד בהשגותיו לכלי המקדש ט,ג).

ב. הרמב"ן פירש שהמעיל הוא בגד בעל כנפים משני צדדים, כלומר, בגד הפתוח מלפנים מלמעלה עד למטה, אשר הלובש יכול לפתוח או לסגור אותו ולכסות בו את כל הגוף, אלא שהוא סגור למעלה, באזור הצוואר, ושם יש לו פתח להכניס בו את ראשו של הכהן הגדול (רמב"ן שמות כח,לב). כך גם משמע מדברי הרמב"ם בהלכות כלי המקדש (ט,ג) וכך כתבו פרשנים אחדים בדעתו (ר"י קורקוס; מרכבת המשנה).

ג. יש שכתבו בדעת הרמב"ם שבנוסף לפתח שהיה מקדימה היה גם פתח מאחור (רדב"ז כלי המקדש שם).

ד. הרלב"ג מפרש שהמעיל אינו פתוח מלפנים, אלא משני צדי הגוף, מימין ומשמאל, כך שיש כנף אחד לפנים וכנף אחד לאחור (שמות כח,לא-לב) וכך גם פירש בעל תפארת ישראל בדעת הרמב"ם (פתיחה לסדר מועד 'כללי בגדי קודש'). המעיל ב'מכון המקדש' נעשה בצורה הזו.

לפי האמור השאלה אם יש חיוב בציצית שייכת רק למעיל העשוי כשיטת הרמב"ם על פי פירושם של הרדב"ז ותפא"י, וכן לשיטתו של הרלב"ג, שכן רק לדעתם יש במעיל ארבע כנפות.

במקורות לא מצאנו שהטילו ציצית במעיל וחז"ל לא הזכירו חיוב בציצית במעיל. הרדב"ז  מבאר (כלי המקדש שם), לשיטתו, שבגד כזה עם צורה מיוחדת שכנפותיו באמצע הגוף ולא בצדי הגוף, כמו הטלית שלנו, פטור מן הציצית (רדב"ז שם). בעל המנחת חינוך פטר את הבגד מציצית, שכן דרשו חז"ל: "'כנפות כסותך' - ולא של אחרים", וטלית שאולה פטורה. ומעתה, שמעיל זה של הקדש ואינו בגד פרטי, ממילא פטור הבגד מציצית (מנ"ח מצוה עט).

אולם, אחרים כתבו שאין זה טעם מספיק, מפני שבגדי כהן גדול אין להם גדר של 'בגד שאול' שהרי אין לבגד זה בעלים שיכולים לבוא בכל עת וליטול את שלהם. אדרבה בגדי כהן גדול, ובכללם המעיל, נעשו במיוחד עבור כהן גדול ובמידתו, והרי הוא בכלל "כסותך" ולכן חייב בציצית (תורה שלמה, תצוה, מילואים אות יג).

במכון המקדש נעשה מעיל התכלת כשכנפות הבגד מעוגלות, כדי לא להיכנס למחלוקת בחיוב הציצית.

 

בברכה,

יוסף אלבז.

 

 

 

לראש העמוד 
הכנת המנורה בזמן הזה

שאלה:

כיצד מכון המקדש מכין מנורה כאשר ישנו איסור להכין מנורה כמו שייתה בבית המקדש?

תשובה:

קיבלתי את פנייתך למכון המקדש, בה אתה שואל כיצד ניתן לייצר מנורה בעלת שבעה קנים כשיש בתורה איסור על כך.

אכן נאמר בגמרא (מסכת ראש השנה כד,א): "לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה", אך כוונת הדברים היא שאסור לאדם לעשות שולחן או מנורה לצורכו האישי, או לצורך אדם אחר. אולם, מותר לעשות מנורה כדי שניתן יהיה להדליק בה נרות בבית המקדש, או לעשות שולחן כדי לערוך עליו את לחם הפנים. כאשר עושים את כלי המקדש למטרה זו, לא רק שהדבר מותר, אלא זו גם מצוה מפורשת בתורה כפי הנזכר בפרשת תרומה (שמות פרק כה) וברמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א). מכון המקדש מכין את כלי המקדש לצורך העבודה במקדש כאשר הדבר יתאפשר, ולפיכך אין בזה חשש איסור, אלא זו מצוה מן התורה.

בברכה,

יוסף אלבז.

 

 

 

לראש העמוד 
הכנת קטורת לשימוש אישי

שאלה:

האם יש איסור להכין את הריכוז של הקטורת בכמות שונה מהכמות שהכינו במקדש.

 

תשובה:

בתורה נאמר: "והקטורת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו לכם" (שמות ל,לז), כלומר יש איסור לעשות קטורת שלא לצורך המקדש כאשר היא נעשית כמתכונתה, שנשמרים היחסים המקוריים בין הסממנים השונים, כמבואר בברייתא בגמרא בכריתות אשר מובאת בסידורים, אף אם הכמויות אינם אותם כמויות. כך כותב הרמב"ם: "העושה קטורת מן אחד עשר סמנין אלו לפי משקלות אלו להריח בה, ואף על פי שלא הריח - חייב כרת על עשייתה... אף על פי שלא עשה המשקל כולו, אלא חציו או שלישו - הואיל ועשה לפי משקלות אלו [לפי היחס הראוי בין מיני הבשמים], חייב" (הלכות כלי המקדש ב,ט). אולם אם שינה את היחס בין הסממנים, כגון שהוסיף על הלבונה או הפחית ממידת הקינמון - אין איסור, מפני שבשינוי היחס בין הסממנים אין הקטורת נעשית במתכונתה.

 

בברכה,

בנימן לנדאו.

 

לראש העמוד 
הנדסה גנטית בפרה אדומה

שאלה:

הייתי רוצה התייחסות הלכתית בנוגע לפרה אדומה והמדע.

המדע ביימנו מתפתח מאד ומאפשר הנדסה גנטית של צמחים, בע"ח וגם באדם. בהנדסה גנטית ניתן לבחור תכונה רצויה לחיה אחרי שמבודדים את תכונותיה, ומבינים איזה גן גורם לתכונה. אם המדענים ישקיעו מאמצים בפיצוח המבנה הגנטי של פרה, לא ירחק היום שיוכלו באמצעות הנדסה גנטית ליצור פרה אדומה. השאלה שלי האם ניתן להשתמש בפרה זו כדי לכפר על עם ישראל? אם לא, איזה בעיות הלכתיות מונעות מלהשתמש בה?

 

תשובה:

לא ידועה לי שום בעיה בשימוש בפרה אדומה שהונדסה גנטית, כשם שאין בעיה באתרוג, לולב, חטים למצות וכו' וכו' שהונדסו גנטית. כמובן מדובר על מצב שהפרה שומרת על אופייה כפרה ולא הפכה למשהו אחר. גם הרב ישראל אריאל, ראש מכון המקדש, אמר לי לפני שנים שכדי להקל על השגת פרות אדומות בעתיד נוכל להעזר בהנדסה גנטית.

 

בברכת מהרה ייבנה המקדש

בנימין לנדאו

מכון המקדש.

 

 

 

 

 

לראש העמוד 
הניסים במקדש

שאלה:

קצת קשה לי להבין את המציאות הקיימת בבית המקדש האם נס או טבע. מצד אחד אנו רואים את הניסים שהיו בבית המקדש שלכאורה הוא היה מעל חוקי הטבע הרגילים, אך מצד שני עדיין יש התייחסות בבנייה שלו ובשימורו עפ"י כל בית רגיל. לדוגמא, מצד אחד אנו אומרים שלא נראה זבוב בבית המטבחיים ומצד שני בנו את ההיכל עם ברזלים משוננים בתקרתו כדי שיונים לא ישבו עליו. מצד אחד לא זז עמוד הענן בגלל הרוח ומצד שני הייתה עליו שמירה ע"י הלויים בכל לילה כמו כל מבנה ציבורי "אנושי" רגיל. אם אכן הייתה הנהגה\שמירה מיוחדת על ביהמ"ק מאת ה' יתברך מדוע צריך השתדלות אנושית?

תשובה:

סוגיית הנסים במקדש היא סוגיה רחבה שיש להאריך בה הרבה, וכעת נאלץ לקצר ולהסתפק בעקרי הדברים.

כתב הרמב"ם באגרת תחיית המתים (מהדורת הרב שילת עמ' שס-שסא): "...שהשתדלותנו והשתדלות כל איש תבונה מהיחידים – היפך השתדלות ההמון. שהמון אנשי התורה, הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם, שישימו התורה והשכל שני קצוות סותר, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שייראה בזמן העומד, ולא במה שייאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים כולם על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא ייתכן לפרשו כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת".

דברים אלו של הרמב"ם הם נר לרגלנו, ולפיכך בבחירה בין שני הצדדים – נס וטבע – אנו מעדיפים לנטות לכיוון צד הטבע ככל האפשר, כפי שכתב הרמב"ם.

אם נתבונן ברשימת עשר הנסים שנעשו במקדש (משנה אבות פ"ה מ"ה), נראה שברובם אין כלל חריגה מהותית מהטבע, והנס אינו אלא העובדה שבמשך זמן רב לא אירעה "תקלה" במקדש. כך נאמר למשל: "לא הפילה אישה מריח בשר הקודש" – אין כאן חריגה מדרך הטבע, שהרי באופן רגיל ונורמאלי נשים אינן מפילות את עובריהם רק בגלל שהריחו ריח בשר! הנס אינו אלא בכך שמציאות זו התמידה במשך שנים רבות, ולא אירע מעולם שאישה הפילה מריח בשר הקודש. רוב הניסים שנזכרו במשנה באבות תואמים לעיקרון זה: לא הסריח בשר הקודש מעולם (בדרך הטבע לא הסריח, כי הקפידו לשורפו על המזבח לפני שיסריח), לא נראה זבוב בבית המטבחיים (גם היום אין זבובים בבתי המטבחיים, משום ששוטפים את הדם במהירות, וגם במקדש הייתה מערכת ניקוז טובה), לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים (בדרך הטבע, שהרי הכהן הגדול נזהר משינה ומדברים המביאים לידי קרי; וראה להלן), וכן הלאה. אפילו נס שנראה על טבעי ("עומדים צפופים ומשתחווים רווחים") הרמב"ם (פירוש המשנה אבות ה,ה) מפרשו כנס טבעי: "ובעת ההשתחוויה לא אירע להם דוחק, ולא לחצו קצתם את קצתם, לרוב מוראם במקום ההוא" – כלומר הצפיפות נמנעה לא מחמת שינוי על טבעי אלא מכוח העובדה שהכול נהגו שם במורא מקדש.

גם אם לא נפרש את הדברים כשיטה זו עלינו לומר שעיקר ההנהגה במקדש הייתה בדרך הטבע, בבנייתו, וכך בדוגמא שאתה מביא – "אמה כליא עורב" שעשו בגג ההיכל כדי שעורבים לא ינוחו שם, והניסים היו היוצא מן הכלל. לפיכך אין להתפלא על כך שההנהגה במקדש הייתה טבעית.

אגב, מה שהזכרת לגבי שמירת המקדש כמו כל מבנה אנושי רגיל – אין זה ברור ששמירה זו נעשתה כשמירת כל מקום רגיל (אם כי יש מקורות התומכים בהבנה זו), שהרי כתב הרמב"ם, לדוגמא: "שמירת המקדש מצוות עשה. ואע"פ שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין" (הלכות בית הבחירה פ"ח ה"א).

בהקשר זה, חשוב לציין לדברי התלמוד הירושלמי במסכת יומא (פרק א' הלכה ד'), השואל מדוע לא הניחו לכהן הגדול לאכול מאכלים העשויים להביא לידי קרי? "ולא מן הניסים שהיו נעשים בבית המקדש הן?" [=שלא אירע קרי לכה"ג ביוהכ"פ], והירושלמי משיב: "אמר רבי אבין: על שם לא תנסון. אמר רבי יוסי בי רבי בון: כאן בראשון וכאן בשני". כלומר, לפי התירוץ הראשון, גם אם נעשים ניסים במקדש אסור לנו, לבני האדם לסמוך על ניסים אלה, והסומך על ניסים ואינו עושה את כל מה שצריך לעשות כדי למנוע תקלה – עובר על איסור לאו של "לא תנסון את ה' אלקיכם"! ולפי התירוץ השני – כל הניסים שהיו במקדש לא היו אלא בבית המקדש הראשון, אבל בבית מקדש השני לא היו ניסים והכול נעשה בדרך הטבע.

להרחבה ראה ספר שערי היכל על מסכת יומא בהוצאת מכון המקדש מערכה לג.

 

בברכה,

בנימין לנדאו.

 

 

לראש העמוד 
הקרבת קרבן פסח בזמן הזה

שאלה:

האם קיימת אפשרות להקריב כיום קרבן פסח? אם כן, מדוע הדבר לא נעשה? והאם אנו חייבים כרת בשל העבודה שאנו לא מקריבים?

 

תשובה:

באשר לשאלתך, האם קיימת אפשרות להקריב כיום קרבן פסח, ואם כן מדוע הדבר לא נעשה.

הנושא נדון בהרחבה על ידי גדולי ישראל כבר לפני כמאה ושבעים שנה, אז דנו בשאלה זו החתם סופר, רבי עקיבא איגר, ועוד. ראה סיכום העניין במחזור המקדש לחג הפסח (פרקים כה-לא).

הפוסקים דנו בכמה עיכובים הלכתיים העומדים בפנינו בדרך לחידוש עבודת המקדש, כאשר העיכובים הראשיים הם: העובדה שכולנו טמאי מתים, חסרון "תכלת" מן החילזון לבגדי כהונה, העדרם של כהנים מיוחסים, ואי ידיעת מקומו המדויק של המזבח. עקרונית, ניתן להתגבר על כל המכשולים, ובתנאי שיהיה רצון אמיתי והקצאת המשאבים הדרושים.

1. בעיית הטומאה נפתרת לדעת כמה פוסקים בכך ש"טומאה הותרה בציבור", כלומר כל קרבן ציבורי (כולל קרבן פסח) שיש לו זמן קבוע, מותר להקריבו גם בטומאת מת. יש פוסקים הסבורים שאי אפשר לסמוך על כלל זה, אלא כאשר יש כהן גדול הלבוש בבגדיו, כולל ציץ הזהב, שהוא מכפר על קרבנות הקרבים בטומאה. גם לשיטה זו יש פתרון: ניתן למנות כהן גדול גם בימינו ולהלבישו בבגדי כהן גדול (לאחרונה השלים מכון המקדש את הכנת כל בגדי הכהן הגדול). מלבד זאת, ניתן בימינו להשיג פרה אדומה ולשורפה כדין, וכך נוכל להיטהר מטומאת המת שלנו (אמנם מדובר בתהליך שלוקח כמה שנים).

2. לגבי התכלת – קיים בימינו זיהוי מקובל לחילזון שממנו עשו את התכלת, ורבים מטילים תכלת זו בציציותיהם (ראה על כך בהרחבה: ספר התכלת לרב מנחם בורשטיין; אתר עמותת פתיל תכלת:www.tekhelet.com). מלבד זאת, יש סוברים כי לדעת הרמב"ם, כל צבע תכלת כשר לבגדי כהונה, ואין צורך בחילזון אלא לתכלת שבציצית.

3. לגבי העדר כהנים מיוחסים – לדעת כמה פוסקים כהנים שאינם מיוחסים אינם פסולים אלא מדרבנן, וחכמים לא גזרו לפוסלם אלא כאשר ישנם גם כהנים מיוחסים, אך כאשר אין לנו אלא כהנים לא מיוחסים – אין להימנע מעבודת המקדש בשל כך, שכן גם כהנים לא מיוחסים כשרים לעבודה מן התורה (ראה מאמרו של הרב ישראל אריאל 'האם נדרש כהן מיוחס לחידוש העבודה במקדש', מעלין בקודש, כו).

4. לגבי מקום המזבח – ניתן לחפור בהר הבית ולחשוף את יסודותיו, וכך למצוא את מקום המזבח המדויק. היות שהחפירה נצרכת עבור עבודת המקדש, מותר לעשותה ואפילו על ידי טמאים.

המניעה העיקרית כיום להקרבת הקרבנות היא מעשית: ממשלת ישראל בחרה, לצערנו ולבושתנו, כבר עם כיבוש הר הבית לפני 39 שנים, להשאיר את השליטה במקום מקדשנו בידי הוואקף המוסלמי, ויהודי מאמין אינו יכול אפילו להתפלל בהר הבית, לא כל שכן להקריב קרבנות. מסתבר שעובדה זאת, פוטרת אותנו מעונש הכרת הכרוך באי הקרבת קרבן הפסח, שכן בפועל אין ביכולתנו להקריב את הקרבן. עם זאת, אנו מחויבים לתבוע בכל כוחנו מהממשלה שתאפשר לנו להקריב קרבנות בבית ה', כמצווה עלינו בתורה.

 

להרחבה, נא עיין במחזור המקדש  על החג הפסח של הרב ישראל אריאל עמ' 123-152.

 

בברכת מהרה יבנה המקדש

בנימין לנדאו, צוות המשיבים של מכון המקדש

                                                            בהדרכת הרב ישראל אריאל שליט"א

 

 

 

לראש העמוד 
השימוש בשמיר

שאלה:

א. לצורך אילו דברים היה צורך להשתמש בשמיר?

ב. מתי חובה להשתמש בשמיר ומתי לא?

ג. האם יש הבדל בין בית ראשון לשני?

 

תשובה:

א. בשמיר השתמשו לצורך  חציבת אבנים שלמות לבניין המקדש וכן לכתיבה על אבני החושן (תלמוד בבלי מסכת סוטה מח,ב).

ב. מעיקר הדין אין חובה לבנות את בית המקדש באבנים שלמות, ולכן אין צורך בשמיר. הרמב"ם בהל' בית הבחירה (א,ח) פוסק שניתן לסתת את אבני המקדש, אך יש לעשות זאת מחוץ להר הבית. אמנם את המזבח יש לבנות מאבנים שלמות, אך ישנן דרכים לעשות זאת גם ללא שמיר.

לגבי אבני החושן, הרמב"ם אינו מצריך שמיר לכתיבה עליהם (הלכות כלי המקדש ט,ז) ואילו הרמב"ן (שמות כה,ז) סובר שצריך שמיר, כי אסור לכתוב עליהם באיזמל שסורט את האבן. למעשה ניתן כיום, בהעדר שמיר, להשתמש בקרני לייזר, שאינן סורטות את האבנים.

ג. נאמר במשנה (סוטה ט,יב) ש"משחרב בית המקדש בטל השמיר", אך בעלי התוספות בהרבה מקומות (וכן מפרשים נוספים) מסבירים שהכוונה היא שמשחרב בית המקדש השני בטל השמיר, שכן גם בבית שני היה שמיר.

 

בברכה,

בנימין לנדאו.

 

 

לראש העמוד 
השתחויה בהר הבית

שאלה:

כידוע יש איסור השתחויה על אבן משכית פרט למקום המקדש בו ההשתחויה מותרת, השאלה שלי היא האם לעניין זה כל הר הבית נחשב מקדש או רק העזרה המקודשת? האם יש לכך מקור ברור?

 

תשובה:

בעל מנחת חינוך (מצוה שמט) הסתפק בשאלה זו, וניסה להכריע על פי טעמי המצווה שהובאו על ידי הראשונים, אך למעשה נשאר בספק.

הנושא נדון בהרחבה על ידי הרבנים יצחק שפירא ויוסף פלאי בספרם "אל הר המור" (הלכות עליה להר הבית), בירורי הלכה פרק ו'. אזכיר כאן את עיקר דבריהם:

בדבריהם הם מביאים ראיה מהמשניות בשקלים (ו,א) ובמידות (ב,ג), שהיו שלוש עשרה מקומות המיועדים להשתחוייה במקדש, כנגד שלוש עשרה פרצות שהיו בסורג, ואם כן נמצא שהיו משתחוים בהר הבית, מחוץ לסורג (אם כי הם מביאים שמקצת מהמפרשים – רבנו שמעיה והרא"ש – פירשו שתיקנו שלוש עשרה השתחויות בעזרה לזכר שלוש עשרה פרצות שפרצו היונים, ולא בסמוך להן, אך רוב המפרשים לא פירשו כך, ויש שאף דחו פירוש זה במפורש), וכיון שמצינו שהר הבית היה מרוצף (בראשית רבה סא,ז; מלחמות היהודים ספר ה פרק ה) – ברור שמותר להשתחוות על רצפת אבנים בכל המקדש.

עם זאת, אין די בכך, לענ"ד, כדי להקל באיסור תורה, שכן ייתכן שאף שכל הר הבית היה מרוצף, באותם מקומות שהוכנו להשתחוות בהם – לא שמו רצפת אבנים, כדי שניתן יהיה להשתחוות בהם.

לכן למעשה נראה שאין להשתחוות בכל הר הבית על רצפת אבנים, וגם המחברים הנ"ל שם כותבים שכיון שיש מקום לדחות את ראייתם – צריך עיון אם ניתן להקל למעשה בדבר שהמנחת חינוך השאירו בספק.

אמנם ברור בכל אופן שניתן להשתחוות בהר הבית במקום שאין בו רצפת אבנים, שאסור מדרבנן במקום אחר (ראה שו"ע או"ח קלא,ח ברמ"א ומשנה ברורה שם סק"מ), שכן מהמשנה ברור שהשתחוו בהר הבית, ואם כן עשו זאת לכל הפחות על מקום שאין בו רצפת אבנים. מסתבר גם שהוא הדין שמותר להשתחוות בהר הבית ללא "פישוט ידים ורגלים", שאסור מדרבנן במקום אחר (ראה משנה ברורה שם), וכן כתבו המחברים הנ"ל בספרם שם. וכן דעת הגאון הרב דב ליאור בתשובה ששלח לידי הרב הלל בן שלמה ממכון המקדש, ואני מצרף כאן את התשובה:

 

שאלת, האם איסור השתחוייה על אבן משכית חל גם על הר הבית מחוץ לתחום מחנה שכינה?

הנה ה'מנחת חינוך' (מצוה שמט) דן בענין זה ונשאר בספק. אולם תלמידי חכמים בדורנו בספר 'אל הר המור' (ח"ב, בירורי הלכה, פ"ו) הרחיבו את הדיבור בזה. לפי ההוכחות שהביאו שם, מסתבר לומר שהר הבית היה מרוצף, ומצינו במשנה (מידות פ"ב מ"ו) שהתקינו שלוש עשרה השתחויות והן היו מחוץ למחנה שכינה, ע"ש. וכיון שהשתחויה מהתורה היא רק בפישוט ידיים ורגליים גם ללא רצפה ואף על אבנים אסור, אך ללא פישוט ידיים ורגליים מותר. לכן, בהר הבית באיזור שאינו מחנה שכינה אלא מחנה לויה ואין בו ריצוף ולא אבנים, אין איסור להשתחוות אף בפישוט ידיים ורגליים. במקום מרוצף או על גבי אבנים, אפשר להשתחוות רק ללא פישוט ידיים ורגליים.

בכבוד רב,

דב ליאור.

 

בברכה,

יוסף אלבז.

 

 

 

לראש העמוד 
חטאות המתות - צער בעלי חיים

שאלה:

מדוע מי שהפריש חטאתו ואבדה, והקריב אחרת תחתיה, ואח''כ נמצאה הראשונה, דינה שסוגרים אותה ברפת ומונעים ממנה מזון עד שתמות ברעב? זה לא צער בעלי חיים?

 

תשובה:

תחילה נעיר שלא רק במקרה שתיארת הדין כן, אלא גם בשאר ה"חטאות המתות" שמניינן חמש: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה באחרת (שהזכרת בשאלתך) וחטאת שעברה שנתה – את כולן יש להמית בדרך שתיארת.

אכן, יש בדבר משום צער בעלי חיים, אך כיון שכך היא ההלכה שנמסרה למשה מסיני (כפי שכתבו הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין פ"ד ה"א, ורש"י בפסחים צז,א), אם כן זהו צער בעלי חיים שמותר, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הקדוש ברוך הוא שציוה אותנו לא לצער בעלי חיים שלא לצורך והוא שציוה אותנו שמותר לצער בעלי חיים במקום צורך חיוני של האדם (כמו לשם ניסויים רפואיים חיוניים), והוא שציווה אותנו גם שבמקרים מסוימים – מותר בלית ברירה לגרום לבעלי חיים מיתה ברעב, שכך היא מצוות התורה. הדבר נכון ביתר שאת לפי הדעה שצער בעלי חיים אינו אסור אלא מדרבנן. וראה דוגמא לדבר במסכת עבודה זרה יג,א, שאמרו שם שיש לעקר בהמה שנקנתה בשוק של עבודה זרה (שאסור לסחור בו), והגמרא שואלת כיצד עושים כן, והלוא יש בדבר צער בעלי חיים, והיא משיבה שכיון שמצינו ביהושע (יא,ו) שהורה לעקר את סוסיהם של מלכי כנען, הדבר מותר.

אמנם זו הלכה למשה מסיני, אך נראה שניתן להבין את טעמה של הלכה זו. בהמה זו שיש בה קדושת חטאת, אין שום דרך להקריב אותה בהיתר, וגם לפדות אותה אי אפשר. מאידך גיסא, בגלל קדושתה אסור להרוג אותה בידיים (באופן אקטיבי), ולפיכך לא נותר לנו אלא להניח לה למות מעצמה. יש לציין, שקיימים מקרים שבהם משתמשים בשיטה זו (או בשיטה דומה לה) גם בבני אדם שחייבים מיתה, ולא ניתן להורגם באחת מארבע מיתות בית דין (ראה משנה בסנהדרין פ"ט מ"ג, ושם משנה ה).

למעשה יש לפתור בעיה זו בחכמה, בדרך שתמנע מראש את הכניסה למצב המחייב המתת בהמות ברעב. זאת כיצד? הסבירות לכך שחטאת תלד ולד, או יעשו בה תמורה, או שבעליה ימותו או יתכפרו באחרת – גבוהה ככל שמשהים את החטאת זמן רב יותר בין ההקדשה וההקרבה. אולם הדרך המומלצת היא לנהוג כפי שנהג הלל הזקן, שאמרו עליו בגמרא (פסחים סו,ב, נדרים ט,ב) שמימיו לא מעל אדם בעולתו, כיוון שלא היה מקדיש את קרבנו אלא כשבא לעזרה, סמוך להקרבת קרבנותיו, ולא קודם לכן. אם המקדישים יקפידו לנהוג כמנהג הלל הזקן – תמנענה בעיות רבות, ובכללן הבעיה של הגעה למצב של "חטאות המתות" שצריך להכניסן לרפת עד שהן מתות ברעב; ההצמדה של ההקדשה להקרבה תמנע מראש, כמעט לגמרי, היווצרות מצבים כאלה.

 

בברכת מהרה ייבנה המקדש

בנימין לנדאו

מכון המקדש

 

 

 

לראש העמוד 
חיוב ידיעת כל השפות על ידי חכמי הסנהדרין

שאלה:

כמה מחברי הסנהדרין חייבים לדעת את כל השפות?

תשובה:

במסכת סנהדרין (יז,א) נאמר: "אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן". אולם הרמב"ם (הלכות סנהדרין ב,ו) פסק: "וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן". מלשון הרמב"ם הסיקו המפרשים שני דברים: א. אין חובה שיהיו בסנהדרין דיינים שיודעים את רוב הלשונות, אלא רק צריך להשתדל ולחפש דיינים כאלה,  ואם לא נמצאו – אין הדבר מעכב. ב. אין צורך שידעו את כל שבעים הלשונות, אלא די שידעו "ברוב הלשונות". הכסף משנה מסביר שהרמב"ם מסתפק בידיעת "רוב הלשונות" משום שנדיר מאד למצוא אדם שיודע שבעים לשון. נמצא שלכתחילה רצוי שכמה שיותר דיינים ידעו שבעים לשון, או לכל הפחות הרבה לשונות, אך אם אין הדבר אפשרי – אין זה מעכב. כמו כן, ברור שמוטב למנות דיינים גדולי תורה אף שאינם יודעים שפות, מאשר למנות דיינים שיודעים שפות רבות, אך ידיעתם בתורה פחותה.

 

בברכה,

בנימין לנדאו.

 

 

 

לראש העמוד 
מות כהן גדול רשע בקודש הקודשים

שאלה:

האם יש תיעוד במקורותינו על שהכוהן הגדול הרשע מת בתוך קדש הקדשים או שרק לא סיים את שנתו ע"י תאונות\מיתות משונות למינם? אני לא ראיתי מאמר חז"ל בעניין אך מצד שני הפעמונים שהיו ברגלי הכהן הגדול לכאורה נועדו לוודא שהוא עדיין חי בתוך קדש הקדשים.

 

תשובה:

לגבי מיתת הכהנים הגדולים הרשעים בקדש הקדשים ביום הכיפורים, אני מצרף מאמר שפרסמתי ב"מעלין בקודש" ט"ו (אדר ב' תשס"ח), עיין שם בהרחבה. ואביא את הדברים השייכים לשאלתך בקיצור.

בגמ' יומא יט,ב נאמר:

"תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס. ביציאתו היה שמח שמחה גדולה. פגע בו אביו, אמר לו: בני, אף על פי שצדוקין אנו - מתיראין אנו מן הפרושים. אמר לו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה: כי בענן אראה על הכפרת. אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו. עכשיו שבא לידי - לא אקיימנו? אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת והוטל באשפה, והיו תולעין יוצאין מחוטמו. ויש אומרים: ביציאתו ניגף. דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה, שבא מלאך וחבטו על פניו. ונכנסו אחיו הכהנים ומצאו ככף רגל עגל בין כתפיו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל".

נמצא שלדעה אחת הכהן הגדול מת לאחר כמה ימים, ולדעה שנייה מת ביציאתו מקודש הקודשים, וכן הביאו את שתי הדעות הללו בברייתא המקבילה בירושלמי יומא פ"א ה"ה. בתוספתא יומא פ"א ה"ז נאמר שהכהן הגדול הצדוקי תוך שלושה ימים. ובמאמר הנ"ל כתבתי שמהברייתא הזו מוכח שצדוקי זה היה יוצא מן הכלל ובדרך כלל הכהנים בגדולים הצדוקים נהגו כדעת חכמים, ולא מתו בקודש הקודשים או לאחר שיצאו משם, והבאתי שם ראיות נוספות לכך.

לגבי הפעמונים שהיו ברגלו של הכהן הגדול – כמדומני שנפלה כאן איזו שגגה, שכן פעמונים היו במעיל התכלת של הכהן הגדול, שהיה אחד משמונת בגדי הזהב שלו. אבל כשהכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים ביום הכפורים הוא לא לבש את המעיל שהוא מבגדי זהב אלא בגדי לבן שם אין כלל מעיל. ייתכן שכוונתך לשלשלת (קפטרא) שהייתה קשורה ברגלו של הכהן הגדול, כפי שנאמר בזוהר הקדוש (פרשת אמור דף קב,א):

"אמר רבי יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר".

אך יש לזכור שבתורת הנגלה לא מצינו שהוזכרה שרשרת זו – היא לא הוזכרה במשנה, בתוספתא, בבבלי, בירושלמי או בראשונים, וספק אם כן אם להלכה יש לעשות שלשלת כזו, שהרי היא גם מעוררת שאלות קשות מצד ההלכה – ראה במאמרי המצורף בהערה 2. וראה כאן במאמרו של הרב שלוה (שמאמרי הנ"ל הוא תגובה עליו) שדן בשלשלת זו (צריך לדפדף למקום הנכון כדי למצוא את המאמר).

 

בברכה,

בנימין לנדאו.

 

 

 

לראש העמוד 
נטיעת עץ בהר הבית

שאלה:

האם איסור נטיעת עץ אצל המזבח, נאמר רק בעזרה או בכל שטח הר הבית.

 

תשובה:

עוד אתה שואל לגבי איסור נטיעת עץ אצל המזבח, האם הוא רק בעזרה או בכל הר הבית.

שנינו בספרי דברים (תחילת פרשת שופטים): "לא תטע לך אשרה כל עץ, מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה, ומנין לנוטע אילן בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר: כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שאין עושים אכסדרה בעזרה? תלמוד לומר כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך".

אך הרמב"ם (הלכות עבודה זרה ו,ט) פסק: "הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל, אף על פי שעשאו לנוי למקדש ויופי לו – הרי זה לוקה, שנאמר: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך, מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים, נוטעין אילנות בצד מזבח שלה, כדי שיתקבצו שם העם". מדברי הרמב"ם משמע שהאיסור הוא רק בעזרה, והכסף משנה הקשה עליו מדברי הספרי הנ"ל, שמשמע מהם שהאיסור הוא בכל הר הבית. הכס"מ תירץ שהרמב"ם סובר שר' אליעזר בן יעקב בספרי הנ"ל חולק וסובר שהאיסור הוא רק בעזרה, כלשונו "מנין שאין עושים אכסדרה בעזרה", והרמב"ם פסק כראב"י בשל הכלל ש"משנת ר' אליעזר בן יעקב - קב ונקי", וכן בגלל שהגמרא במסכת תמיד (כח,ב) מביאה רק את דברי ראב"י, ומשמע שהלכה כמותו. גם הראב"ד בהלכות בית הבחירה (א,ט) סובר שהאיסור הוא רק בעזרה.

לעומת זאת רש"י על התורה (דברים טז,כא) מביא את דברי הספרי שהאיסור הוא בהר הבית, ואינו מביא את דברי ראב"י, ומשמע שהאיסור הוא גם בהר הבית, וראה רמב"ן שם.

גם בדעת הרמב"ם אין הדברים ברורים, ראה דבריו בהלכות בית הבחירה (א,ט) "ואין בונין בו עץ בולט כלל" – שאמנם הכ"מ והרדב"ז ביארו בדעתו שהאיסור הוא רק בעזרה, אך המהר"י קורקוס פירש שהאיסור הוא גם בהר הבית.

להרחבה ראה בשו"ת אגרות משה ח"ד סימן סה אות יא שהאריך בעניין.

אם כן לסיכום – הנושא שנוי במחלוקת ראשונים, וייתכן שאף במחלוקת תנאים. יש הסוברים שהאיסור נוהג בכל הר הבית (אך ייתכן שרק מדרבנן), ויש שמשמע מדבריהם שהאיסור הוא בעזרה בלבד.

 

בברכה,

יוסף אלבז.

 

 

לראש העמוד 
ספירת העומר ובית המקדש

שאלה:

כל יום בין ט''ז ניסן עד ו' בסיוון אומרים אחרי ספירת העומר "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת המקדש במהרה בימינו..."

א. האם היתה איזושהי עבודה מיוחדת בבית המקדש בימים האלה?

ב. האם היתה ספירה במהלך יום העבודה במקדש?

ג. על מה איזו עבודה אומרים את התפילה "הרחמן...וכו'"?

 

תשובה:

א. אין עבודה מיוחדת בימים אלו מלבד קצירת העומר שהייתה במוצאי חג ראשון של פסח, והקרבתו בט"ז בניסן, היום הראשון של חול המועד.

ב. הספירה היא בלילה ובלילה אין עבודה.

ג. הבקשה היא על כלל עבודת המקדש שתחזור למקומה, לא על עבודה מסוימת.

 

בברכה,

בנימין לנדאו.

 

 

לראש העמוד 
ערב פסח שחל להיות בערב שבת

שאלה:

מה היו עושים עם אכילת קרבן פסח כאשר בית המקדש קיים  - האם היו צולים אותו בליל שבת, או מקדימים את צלייתו לפני כניסת שבת, או מאחרים אותו למוצאי שבת?

 

תשובה:

כאשר פסח חל בשבת - הצלייה אינה דוחה את השבת (משנה פסחים פרק ו משנה א; רמב"ם הלכות קרבן פסח א,יח), ואי אפשר לדחות את הצלייה למוצאי שבת כי  מצוות האכילה היא רק בליל ט"ו בניסן ואסור להותיר מהפסח אחרי חצות הלילה, ולכן צולים אותו בערב שבת. לשם כך היו מקדימים את הקרבת הפסח שעה קודם מאשר בשנים אחרות (משנה פסחים פרק ה משנה א; רמב"ם הלכות תמידין ומוספין א,ה).

 

בברכה,

בנימין לנדאו.

 

 

 

לראש העמוד 
תרומת כליה לכוהן

שאלה:

שלום, חבר שלי שוקל ומתלבט האם לתרום כליה. מחוץ לשאלות רפואיות והלכתיות הרגילות בעניין, יש לו פן נוסף בשאלה מאחר שהוא כהן. הוא רוצה לדעת:

1. אם הוא יחליט לתרום כליה, האם זה יהפוך אותו לבעל מום ויפסול אותו מלעבוד במקדש שיבנה בב"א?

2) האם יש איסור לכהן להיעשות בעל מום בזמן הזה ו/או בזמן הבית?

3) האם הכהן נחשב בעל מום אם כבר עבר ניתוח ארתרוסקופי בברך (יש לו צלקות בהירות ושטחיות קטנות)? ואם הוא כבר בעל מום, האם זה משפיע על התשובות לשאלות הקודמות? תודה!

 

תשובה:

1. כלל הוא בהלכות מומים, בין מומי כהנים ובין מומי הקרבן, שאינם פוסלים אלא מומים הנמצאים במקום גלוי שבגוף. לכן חסרון כליה אינו מום, משום שהוא מום פנימי, וכדברי הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ו,ז): "אין פוסל באדם אלא מומין שבגלוי, אבל מומין שבחלל הגוף כגון שניטל כולייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו, אף על פי שנעשה טרפה, עבודתו כשירה, שנאמר: 'שבר רגל או שבר יד' - מה אלו בגלוי אף כל בגלוי".

2. יש איסור על כל אדם בכל זמן לחבול בעצמו (משנה ב"ק צ,ב; רמב"ם הלכות חובל ומזיק ה,א; שו"ע חו"מ תכ,לא), אולם מותר לאדם לחבול בעצמו לצורך רפואי, ובוודאי לצורך הצלת נפשות, כמו במקרה המדובר של תרומת כליה. לא ידוע לי על איסור מיוחד על כוהן לעשות עצמו בעל מום (ייתכן שאם כהן עושה מום בכוונה כדי לפטור עצמו מן העבודה, יש בכך איסור, אבל הדבר צריך בירור).

3. לפי מה שאני מבין מדבריך, כל מה שנותר מהניתוח בברך הוא כמה צלקות שטחיות, ואין פגם ניכר וגלוי בהליכה. לפי זה ברור שאין כאן מום. אם היה שבר בעצם ידו או רגלו והשבר לא התאחה כראוי, הרי זה מום, וכלשון הרמב"ם  (שם ז,ט) "ששה [מומים] ברגלים ובידים... מי שנשבר עצם רגלו, והוא שיהיה ניכר...".

גם רשימת המומים שבעור האדם עוסקת במראות נדירים ובולטים בעור, ולא על צלקות שטחיות (ראה רמב"ם שם ט,י).

 

בברכה,

בנימין לנדאו.

 

 

לראש העמוד 
פרטי קשר

רחוב משגב לדך 40 הרובע היהודי
העיר העתיקה
טלפון: 02-6264545
פקס:   02-6274529
דוא”ל: office@temple.org.il

    כל הזכויות שמורות